נולדתי בקיבוץ דליה, בעיצומה של מלחמת השחרור (ההפוגה השניה – למי שמתעניין).

התמזל מזלי וגדלתי במקום בו ייחסו חשיבות לתרבות בכלל – ולמוסיקה בפרט.

המורה הראשונה שלי למוסיקה היתה פרידל מנור (שלימים עזבה את הקיבוץ והקימה גם קונסרבטוריון מצליח בגבעתיים).     כילד יראתי מקפדנותה הייקית,  וכנראה לא הייתי יחיד.   אבל ממרחק השנים אני מלא הערצה למפעל החינוכי-מוסיקלי שהיא הקימה בתחילת שנות החמישים,  כאשר בקושי היה מה לאכול במדינתנו הצעירה.   בערבים היו דוחפים לפינו כף שמן דגים – שלא נסבול מתת תזונה – ובבקרים היינו לומדים מוסיקה ברמה שהלוואי והילדים שלי היו זוכים לה בגילאים האלה – של כיתות היסוד.

פרידל לימדה בשיטת אוֹרף – שהביאה מגרמניה,  ואשר היתה אז שיטה פורצת דרך:   שילוב של ריתמיקה, נגינה בתזמורת כלי הקשה ותזמורת חליליות,  האזנה למוסיקה קלאסית וכמובן שירה במקהלה,  כולל פיתוח קול מוקפד וביצוע רפרטואר קלאסי.    אין ספק שאני חב לה במידה רבה את אהבתי לשירת המקהלה ולהרמוניה הקולית.

בגיל 10 התחלתי ללמוד נגינה בכינור.    זהו כלי הנגינה היחיד שלמדתי בצורה מסודרת במשך 8 שנים,  עד הצבא.   בדיעבד אני מצר על כך שלא למדתי פסנתר – כי מגיל צעיר היתה לי אהבה ומשיכה להרמוניה,  ואף פעם לא הייתי כנר מצטיין במיוחד.   אבל הנגינה בכינור הקנתה לי רגישות למשפט המוסיקלי ולניואנסים שבו – שבנגינה בכלי קשת יש לה ביטוי מאד מוחשי בתנועת יד ימין האוחזת בקשת.

בגיל 13 לימדתי את עצמי לנגן בגיטרה קלאסית – בעיקר אקורדים וטכניקות לווי.     יותר מאוחר זה שימש אותי גם בנגינה בגיטרה בס.

בגיל 16 התחלתי לכתוב עיבודים.   העיבוד הראשון שכתבתי היה מעין עיבוד דיקסילנד לנעימה “ככר וושינגטון” שביצעתי עם חברים מבית הספר.     לא מכבר שמעתי ביצוע של אוֹרי הרפז לשיר שלי “אל תוותרי” שהפתיח שלו היה ציטוט מ”כיכר וושינגטון”.    סגירת מעגל, או אולי סגירת כיכר.

המורה הראשון שלי לקומפוזיציה היה דב כרמל, שמלבד היותו מלחין ומעבד נפלא, והמורה שלי למוסיקה בתיכון – הוא גם גיסי.  ביוזמתו ובהדרכתו התחלתי באותה עת  ללמוד לראשונה הרמוניה “בצורה מסודרת”.

בגיל 17 כתבתי את השיר הראשון שלי למילים שמצאתי בעיתון כלשהו.    בהמשך כתבתי שירים נוספים – רובם למילים מתוך ספרו של נתן יונתן “אל הנירים האפורים”.

הגילוי של היכולת ליצור מנגינות הציף אותי בתחושות אושר  שלא הכרתי כמותן עד אז,  ומאז – והכניס אותי לתקופה ממושכת של בלבול לגבי השאלה מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול.   עד אז היה ברור לי שהכיוון הוא מדעים מדוייקים – תחום שהצטיינתי בו במיוחד.

כשהתגייסתי – כבר היה ברור לי שאני רוצה להיות מוסיקאי.    בתחילת הצבא הייתי לוקח איתי גיטרה לאוהלי הסיירים שישנתי בהם, וכותב שירים חדשים בכל חופשת סוף שבוע.

השירות בתותחנים,  הקורסים הרבים שעברתי בדרך לקצונה,  והתקופה הסוערת יחסית של סוף שנות השישים עם מלחמות ההתשה שלוו אותה,  הרחיקו אותי לאט לאט מהמוסיקה – וכשהשתחררתי – הכיוון שוב לא היה כל כך ברור לי.

מיד אחרי השחרור – שבתי לכתוב שירים ועיבודים לכל מיני אירועים בקיבוץ – וללהקה בשם “דרך הגב” שהקים שמעון ספיר,  ואני ניהלתי מוסיקלית,  והייתי גם הבסיסט שלה.    אבל תחושת הבלבול לא שככה,  והובילה אותי להחלטה לנסות לימודים בטכניון,  וגם להחלטה לעזוב את הקיבוץ.

למדתי בפקולטה להנדסת חשמל ואלקטרוניקה  בשנת 72-73.    במהלך הלימודים המשכתי לנגן גיטרה בס, בין השאר בתיאטרון חיפה – בהצגה המוסיקלית “לילי גם” שכתבו אהוד מנור ומתי כספי, וללמד גיטרה נערות בנווה שאנן.       בשנה השניה עברתי למחלקת המחשבים בפקולטה למתמטיקה – אבל מלחמת יום כיפור שִבְּשה הכל.

הייתי מגוייס חצי שנה – וכשחזרתי לטכניון באמצע 74 – ידעתי כבר שאני לא מתכוון להמשיך שם.    עזבתי את הלימודים בטכניון – וכעבור שנה התחלתי ללמוד באקדמיה למוסיקה בת”א.

מורים רבים היו לי באקדמיה ומכולם השכלתי בדרך כזו או אחרת. חשוב לי לציין במיוחד את יצחק סדאי – שהוא ללא ספק הפדגוג המוסיקלי הגדול ביותר שזכיתי להכיר וללמוד מפיו, את אַבֶּל ארליך – איש יקר ומוסיקאי נפלא, אנדרה היידו – מוסיקאי ענק ומעורר השראה, נחום אמיר – שיש לי סימפטיה אליו גם משום שהיה בנה של המורה שלי לכינור – מרים אמיר, ואבנר איתי – שהדברים הרבים שלמדתי ממנו בכל מה שקשור לשירת המקהלה, טבועים בכל מה שעשיתי בתחום זה.

בתחילת דרכי כמוסיקאי מקצועי השתתפתי כמעבד וכנגן גיטרה בס בהפקות במה,  רדיו וטלוויזיה רבות.    בין השאר עיבדתי עשרות שירים – בעיקר רומנסות ספרדיות –  להפקות של מחלקת הפולקלור בקול ישראל – בניהולו של יואל רקם – שהכרתי עוד מימי “דרך הגב” בקיבוץ, שבוצעו ע”י זמרים נהדרים, ביניהם – אברהם פררה, צילה דגן, דורית ראובני, רוחמה רז, לוליק, רבקה רז ורבים אחרים.

ב- 1977 התחלתי לעבוד עם להקת הזמר מקיבוץ העוגן – החבורה הראשונה מתוך רבות שיבואו בהמשך.     עם השנים הפכה העבודה עם הרכבים קוליים,  והעיבודים הקוליים למרכיב מרכזי בעשייה המוסיקלית שלי – לצד השירים שהמשכתי לכתוב.

לשמחתי – העיבודים הקוליים שכתבתי ובצעתי עם להקת העוגן וחבורות נוספות איתן עבדתי – זכו להערכה ואהדה.   חלקם יצאו לאור בדפוס עוד בשנות השמונים – ע”י הנרי קלאוזנר – שהיה אז מנהל מדור המוסיקה בהסתדרות,  ורבים מהם יצאו לאור בדרכים שונות לאחר מכן,  בארץ ובחו”ל.    

התחלתי לקבל גם הזמנות לעיבודים עבור מקהלות קלאסיות בארץ.   הראשונה שבהן היתה עיבוד ל”שיר ערש” של אלתרמן וארגוב – עבור מקהלת קאמרן בניצוח אבנר איתי.   בעקבותיה באו רבות אחרות – לשירים שהוקלטו ובוצעו ע”י הטובות שבמקהלות בארץ,  ואף מחוצה לה,  ביניהן  (סליחה מכל מי שאינו מוזכר כאן):  האנסמבל הקולי הישראלי, מקהלת הקיבוץ הארצי, אנסמבל הנשים “נעמה”, האנסמבל ע”ש גארי ברתיני, מקהלת הנשים “נווה שיר”, מקהלות הילדים “מורן”, “העפרוני”, “בת קול”, “מיתר”, “לי-לך” ורבות אחרות,  וכן מקהלת “הזמיר” בוסטון, “כוראל פוליפוניק” מקזבלנקה ומקהלות רבות בארה”ב, אירופה ובמזרח הרחוק.  

במקביל לעבודה עם חבורות זמר,  קינן בי הרצון להקים הרכב קולי מקצועי.

בשלהי שנות השמונים,  לאחר שורה די ארוכה של נסיונות כושלים – הקמתי את הרביעייה הקולית “קו 4”,  יחד עם  גילה חסיד  שהיתה עמוד התווך של ההרכב לאורך כל שנות קיומו.    היא גם זו שהביאה לרפרטואר ולעיבודים של קו 4 את הרמוניות הג’אז שהפכו לסימן ההיכר של ההרכב.

“קו 4” – בהרכבו הראשון – שכלל גם את גדעון אפרתי (טנור) ורינה שסקין (סופרן),  ובהרכב השני – בו דוד ד’אור היה הטנור ודפנה בן יוחנן – הסופרנית,  היה פעיל מאד ב-5 שנות קיומו – מסוף 1987 עד 1992.

בין השאר הופענו בפסטיבל הג’אז הראשון באילת,  הופעות ג’אז במרתף העליון בבית לסין,  מופע 70 שנות תיאטרון הבימה,  הפסטיבלים הווקאליים בנווה צדק,  יפו ועכו,  פסטיבלי ערד,  כיתת אומן במשכנות שאננים עם וורד סווינגל האגדי – ותכניות טלוויזיה ורדיו רבות.    שיתפנו פעולה עם אריאל זילבר בהקלטת אלבומו “שבועיים בעיר זרה”,  ביצענו את היצירה “תמונות תל אביביות” של משה זורמן – שנכתבה עבורנו ועוד ועוד.      למרבה הצער לא הרבֵּנו להקליט יצירות מקוריות – ומכל הפעילות הענפה הזאת נשארו 4-5 הקלטות אולפן וכמה הקלטות במה.       רביעיית “קו 4” ממשיכה לפעול ולהופיע עד היום – עם בן יוסף (טנור) ושרית שחף (סופרן).

בשלהי 87 הקמתי גם הרכב קולי בעיריית תל אביב.

הכוונה המקורית היתה להקים חבורת זמר ייצוגית של העירייה.   לאחר אודישנים שהשתתפו בהם עשרות זמרים וזמרות – הוקם ההרכב – שבראשיתו היה הרכב של בנות צעירות  – ובהמשך הפך להרכב מעורב.

הלהקה נקראה בראשית דרכה להקת “שטרודל”.  זה היה עוד בתקופה שרוב האנשים חשבו ששטרודל זו מין עוגה אוסטרית עם תפוחים.  היום, כמובן,  כל ילד יודע מה זה @.

ההרכב – שהלך והשתבח עם השנים – שינה את שמו ל”אנסמבל קורל” – עם הוצאת האלבום הראשון ב- 1994.     במרוצת השנים השתתפנו בכמה תחרויות מקהלות בחו”ל ובארץ – בהם זכינו במקומות ראשונים,  והוצאנו עוד שני אלבומים –  “זמר נודד” (2010)  ו”בזמן הזה” (2017), והקלטה של יצירה מקורית שלי – “כחומר ביד היוצר”,  ע”פ 6 ניגונים חסידיים.

לאורך השנים המשכתי לכתוב שירים,  לחנים ומילים.   לצערי – למרות שעשרות שירים שלי הוקלטו – רק מעטים מהם הפכו,  בינתיים – למוּכַּרים.   ביניהם:   

הדודאים  – נכתב עבור להקת העוגן – אבל התפרסם בביצוע הנהדר של להקת סקסטה בפסטיבל הזמר החסידי 1979  (עיבוד: אלדד שרים).     

אל תוותרי – התפרסם ע”י הדודאים והפרברים במופע והאלבום המשותף שלהם – באמצע שנות השמונים  (עיבוד: קובי אשרת).     זהו גם אחד השירים הראשונים שכתבתי גם את מילותיו.

רשימה מפורטת  של האלבומים שהפקתי או ניהלתי מוסיקלית והשירים שהוקלטו אפשר למצוא בלשונית “צבי שרף -דיסקוגרפיה“.