על העיבוד: זמר נודד

נעמי שמר טבעה את המונחים – שירת רבים ושירת יחיד.       בזכרון  הקוקלטיבי  שלנו  השיר  “זמר נודד”  הוא  שירת  רבים מובהקת:  שיר ששרים  במסעות וטיולים. כפַּיים.. שמח.  אבל מי שמקשיב למילים שומע  משהו  הפוך: “הדרך  ארוכה  היא ורבת  הדר,  כולם הולכים  בדרך  עד סופה  המר”.

כלומר – יש  מיינסטרים  שכולם  הולכים  בו. ומה רוצים  כולם? – “הזהב הטוב, ילדונת  שתאהב, בית  עם  שדה”.   להסתדר בחיים.     אבל אני, אומרת  נעמי – אותי כל זה לא מעניין. “איני רוצה לי בית עם שדה”.  כל מה שאני רוצה הוא – לצעוד לבד בדרך שלי – ולשיר את שירי.    וחשוב לא פחות – ששירי יהדהדו  בליבכם.

בספר האוסף הצהוב של מבחר שיריה – “סימני דרך” יש פרק הנקרא “שירת יחיד” ויש פרק “שירת רבים”. באיזה מהם מופיע השיר “זמר נודד”?   (מי שיכול להתאפק – מוזמן לנסות לענות לעצמו לפני ההצצה בתשובה).

הפרק הראשון בספר, הקודם ל”שירת יחיד” ו”שירת רבים” נקרא “סימני דרך”.   “זמר נודד” הוא השיר האחרון בפרק זה.    לצערי לא הכרתי את נעמי שמר מקרוב וכמובן שמעולם לא דיברתי איתה על כל זה,  אבל ברור לגמרי שהיא הקדישה מחשבה רבה לסדר השירים בספר ולמשמעותו.

והמשמעות היא זו:  מכאן מתפצלות שתי דרכים – שירת היחיד ושירת הרבים. והשיר הזה – “זמר נודד” – נמצא בלב הצומת של שתי הדרכים האלה – לא רק בגלל שיש בו גם מזה וגם מזה, אלא מפני שהוא מגדיר את היחס בין שירת הרבים לשירת היחיד כפי שאני, נעמי שמר – מבינה אותו.     כי יכול מישהו לומר: מה זו שירת רבים?   – קול ההמון, מה שיש לו רייטינג גבוה.   נכתוב על אהבה לנצח, ירושלים, שלום… – זה בטח ילך טוב ויהפוך ללהיט.  זו שירת רבים.       ומישהו אחר יאמר: מה זו שירת יחיד: – זו האמת הפנימית שלי, אני נטו. אם תאהבו את זה או לא – זו בעיה שלכם.

ונעמי אומרת – לא זה ולא זה. שתיהן – שירת היחיד ושירת הרבים, הן שני צדדים של אותה מטבע.    שתיהן מתחילות בזמר הנודד ההולך לבד בדרכו שלו ושר את האמת שלו. אבל תמיד הוא יזכור שבסופו של דבר השיר צריך להדהד בלבם של אותם רבים ההולכים בדרך הארוכה והרחבה. כי “אבוי לשיר אם אין לו הד”.

“זַמר נודד” הוקלט לראשונה ב- 1958, כשנעמי שמר היתה בת 28 בסך הכל, ועדיין בשלבים הראשונים של הקריירה שלה.   אותי מפליאה הבגרות והבשלות שבהכרה ובהבנה הזאת שלה – וכן העובדה שהשיר הזה היה למעשה הצהרת הכוונות האמנותית של נעמי שמר – שהתממשה במלואה:  קולה שר – וגם אם היו מלחינים נועזים ומפתיעים ממנה – הכתיבה וההלחנה שלה הולידו יצירה יחידה במינה שאינה דומה לשום דבר אחר.     ואכן – כל העם הזה היה, ועודנו – הד לשיריה.   זהו באמת אחד מציוני הדרך החשובים ביצירתה.

העיבוד שלי לשיר החל באלתור על מהלך הלווי האינסטרומנטלי בַּפתיחה – ובניסיון להתאים לו שיר אחר של נעמי – “ליל אמש”. קצת קשה להצליח בזה (אתם יכולים לנסות..) אבל זה הוביל אותי לניסיון, המוצלח יותר – להתאים לו את השיר הזה.    אני מספר את זה כדי להדגיש – שלמרות המחשבות וההסברים הנאמרים פה – העבודה על עיבוד מתחילה תמיד (אצלי לפחות) ברעיון מוסיקלי. ההסברים באים (או לא) בעקבותיו.

העיבוד הזה הוא קודם כל שירת יחיד של הזמר ההולך בדרך שלו – ממש כפי שאומרות המילים.    שירת הרבים באה לידי ביטוי בעיבוד במילה “הללויה”, שמקורה – כידוע, בשירת הלוִיים בבית המקדש, אבל האסוציאציה המוסיקלית המיידית שהיא מעוררת היא שירת הגוספל בכנסיות האפרו-אמריקאיות.    הללויה – היא המקהלה שעונה לשירת היחיד – הכוהן בבית המקדש או המטיף בכנסייה, או הזמר הנודד, וזהו הביטוי ל”קולי ישיר – אבל אתם לו הד”.

מילה אחרונה על השאלה שנתקלתי בה לא פעם לגבי הלגיטימיות של סטייה מהמנגינה “הנכונה”, או – בניסוח אחר – מה מידת החופש שיכול המעבד להרשות לעצמו בשינוי הלחן המקורי במסגרת העיבוד.

ידוע שלנעמי שמר היה חשוב שישירו את שיריה כפי שהתכוונה. בהקדמה לספר “סימני דרך” היא כתבה: “…תמצאו בו 120 שירים נבחרים, ואני מקווה שתצליחו לזמר ולנגן אותם בלי שגיאות”.   גם אני זכיתי לנזיפה עדינה ממנה על כך שלא דייקתי בלחן של ירושלים של זהב, בעיבוד שהקלטתי לפני שנים רבות.   ויחד עם זה אני חושב שהמשמעות האמיתית של “קולי ישיר – אבל אתם לו הד” – היא באופן היחודי בו השיר מהדהד בליבו של כל אחד משומעיו, ואשר מאפשר את המשך החיים העצמאיים של השיר – לאחר שהפך לנחלת הכלל. וזה גם הטעם לכתיבת עיבודים – שהם “גירסאות כיסוי” – קאוורים – המביאות את זווית הראייה האישית של המעבד ואת האופן המיוחד בו השיר הדהד בליבו.